Wednesday, November 16, 2005  
האזינו לנו
לוח השידורים להיום

חיסולו של מפקד החמאס באזור שכם

אורלי נוי

 

שיחה עם אל"מ (מיל.) ומח"ט עזה לשעבר, חבר המועצה לשלום וביטחון, שאול אריאלי

 

ש: ישראל אמנם התייחסה לרגיעה למן הרגע הראשון כעניין פנים-פלסטיני, אבל עושה רושם שהיא גם לא ממש עוזרת לאבו מאזן לשמור עליה.

ת: תראי, הפעילות של ישראל כנגד פעילות טרור שבאה מהחמאס, הג'יהאד או גדודי אל-אקצא היא פעילות מתמשכת. צריך לזכור שאנחנו מתוודעים לדבר הזה בכל פעם מחדש כאשר הוא מגיע לרף מסויים של אלמות, אבל הפעילות הזאת כנגד כוחות צה"ל, כנגד הישראלים מתקיימת כל הזמן, אם כי ברמה מאד נמוכה. במקרה הזה של חינאווי צריך עוד לזכור את ההיסטוריה האישית שלו, כי מדובר כאן בפעיל שמשנת 1995, כאשר תהליך אוסלו עוד היה בשיאו, התחיל לפעול ולבצע פיגועים נגד ישראל.

 

ש: אתה מדבר על ההיגיון המבצעי של הפעולה הזאת, אבל האם אלה השיקולים היחידים שצריכים להילקח בחשבון, במיוחד נוכח העובדה שהחמאס, נכון לעכשיו לפחות, שומר על הרגיעה?

ת: ללא ספק את צודקת, רק צריך לזכור שהיא לא נשמרת לחלוטין ע"י החמאס. גם החמאס וגם מדינת ישראל נמנעים וירצו להמשיך ולהמנע מכל הסלמה של המצב הביטחוני, לפחות עד לבחירות לרשות הפלסטינית ובתוך מדינת ישראל. לכן כל אחד מנסה להראות שמצד אחד הוא ממשיך בהתנגדות או מלחמה כנגד הכיבוש כפי החמאס עושה, ואילו ישראל מנסה להבטיח שהיא מונעת פיגועים ככל שניתן. לכן השאלה שתמיד נשאלת היא איפה מותחים את הקו.

 

ש: כלומר ייתכן שישראל סומכת גם על העובדה שהחמאס לא תגיב בצורה קשה לפני הבחירות כי זה יכול לפגוע בה בדעת הקהל הפלסיטנית?

ת: כן, חלק מהשיקולים לגבי אישור סופי של פעולה כזאת או אחרת נסמכים גם על הערכת התגובה הצפויה בצד הפלסטיני. הנסיון הוא כל הזמן לא לחצות את הקו. לבצע פעילות נקודתית נגד אותם אנשים שהם כל הזמן פעילים מתוך כוונה להוציא לפועל פיגועי טרור, אבל שוב, במידה מאוזנת כדי לא לחצות את הקו. אני אומר שוב שלצערי, אי אפשר לדעת עד שזה קורה. כי תראי, התגובה הראשונית היתה שלפני מספר שעות, חוליה שבאה לבצע פיגוע בעזה, להערכתי כתגובה לפעילות צה"ל וחיסול חינאווי, עלתה במקרה על מארב של כוח גבעתי ונפגעה, אבל זה היה יכול להיות גם אחרת לגמרי, ב]גיעה ברכב צה"לי או פגיעה בעמדה צה"לית לאורך הגדר בעזה. צריך גם לזכור שנורו פצצות מרגמה מעזה, ואנחנו השבנו. אנחנו נמצאים, לצערי, בתקופה מתה מבחינה מדינית, שבה שני הצדדים- גם הרשות הפלסטינית וגם ממשלת ישראל- מקווים לצלוח את התקופה הזאת בסף הסלמה יחסית נמוך. השאלה המרכזית היא לאן הולכים במקביל לפעילות בטרור. האם ממשלת ישראל, ביום שאחרי הבחירות, באמת תושיט מחדש את היד לאבו מאזן לחדש את ההידברות וללכת פעם אחת ברצינות לסיום הסכסוך, או שאנחנו נמשיך לעבור בצורה כזאת של הסלמה בגלים עולים ויורדים.

 

ש: ומעבר לאבו מאזן, האם יש בתוך החמאס עצמו קולות מתונים יותר שישראל יכולה לעודד, כמו למשל ראש החמאס בגדה, השיח' חסן יוסף, שיושב כיום במעצר?

ת: תרי, ללא ספק הצדדים הפרגמטים בחמאס התגברו בשנה האחרונה ולא רק בגלל חיסולם של יאסין ורנתיסי, כי גם הם הפגינו לא פעם פרגמטיות לא קטנה. אבל אסור לנו להתעלם מהעובדה שבסופו של דבר, החמאס עדיין לא הצהיר לגבי קבלתו את רעיון שתי המדינות לשני העמים. יותר מזה, באמנה שלו עדיין קוראים להשמדת מדינת ישראל. עד אשר החמאס לא ישנה את המדיניות שלו ולא ישנה את האמנה שלו, הוא עדיין בחזקת אירגון- שהוא אמנם לא רק אירגון טרור- אבל הוא מפעיל בין היתר גם טרור כדי להשיג את המטרות המדיניות שלו. בעניין הזה יש לנו קושי להשיג איתו קשר, כי אין לנו בסיס משותף ברמה של לגיטימציה בינלאומית, ברמה של החלטות משותפות שניתן דרכם ללכת לכיוון של פתרון הסכסוך. ממשלת ישראל לא יכולה לבוא ולהגיד לציבור בישראל: רבותי, בואו נלך למו"מ עם החמאס, לפני שהחמאס מקבל את הבסיס האפשרי המשותף לפתרון הסכסוך. זה כפי שישראל עשתה עם אש"ף ב-1993- ההכרה ההדדית בין שני הצדדים, הזכות של שני הצדדים לחיות בשלום וכן הלאה. אבל מנגד חשוב לזכור שעדיין יש לנו את הגוף המרכזי של הרשות הפלסטינית והפת"ח בראשותו של אבו מאזן, שעומד בכל התנאים האלה וחוזר כל יום מחדש על הרצון שלו לחדש את המו"מ על בסיס הדברים הללו, והצרה היא שאת זה אנחנו לא מממשים. בסופו של דבר הכוחות המתונים האלה ייעלמו לנו יום אחד ונצטרך לחזור לנקודת ההתחלה של שנת 88', טרם אש"ף קיבל את החלטה 242.