עברית English זרקור על לב הסכסוך הישראלי פלסטיני, תוך דיון ביקורתי והצעת חלופות שונות, הכוללות נתונים ומפות יחודיות, לסוגיות שעל סדר היום הלאומי- פליטים, ירושלים, התנחלויות, גבולות,ביטחון, גדר ההפרדה, הינתקות,היתכנסות, מפת הדרכים , יוזמת ז'נבה, אש"ף וחמאס, העולם הערבי והקהילה הבינלאומית ועוד.

 

תאריך ושעה
 




דף הבית >> מאמרים >> מאמרים גבולות >> ארץ ישראל נגד מדינת ישראל- טריטוריה ביטחון והתיישבות (אופקים חדשים)
 

ארץ ישראל נגד מדינת ישראל- טריטוריה ביטחון והתיישבות אופקים חדשים


עיקרו של הויכוח בין חסידי ארץ ישראל השלמה לחסידי הפשרה הטריטוריאלית הינו אידיאולוגי. בקֵרב הראשונים נמצא את מרביתו של הזרם הדתי-ציוני, גוש אמונים, אשר - על פי משנתו של הראי"ה - רואה במדינת ישראל שלב בתהליך הגאולי של עם ישראל בארץ ישראל שאין לעצור בו עד השלמתו המלאה. על פי גישה אקסיומטית-רגשית זו, ביחס לזהות הנדרשת בין גבולות המדינה והארץ, הנשענת על נימוקים דתיים-היסטוריים, אין בכוונתו של הציבור המאמין לוותר על מימושה של ההבטחה האלוהית.

קבוצה נוספת בקרב חסידי ארץ ישראל השלמה ובה המפלגות החילוניות-הימניות, מנמקת את תפיסתה מנקודת מבט אינסטרומנטאלית (ולא אקסיומטית-רגשית) ביחס לטריטוריה וגבולות. קבוצה זו טוענת לצורך הישראלי לשמור על מרחב ביטחוני מקסימאלי להגנתה, עד אשר הערבים יכירו באמת ותמים בזכותו של העם היהודי למדינה עצמאית בארץ ישראל.
אל מול שתי קבוצות אלו, חסידי הפשרה הטריטוריאלית הנמנים אף הם על הגישה האינסטרומנטאלית, מאמינים כי השמירה על אופייה היהודי דמוקראטי ועל ביטחונה הלאומי של מדינת ישראל תושג דווקא על ידי תנאים אזוריים שיוצרים הסכמי קבע המעוגנים בהחלטות בינלאומיות, בנוסף לתנאים אחרים כמו עליונות צבאית.
תחילה ארצה לענות לטיעוניה האידיאולוגיים של הקבוצה הדתית-ציונית, וזאת על ידי תיאור אופן תיחום גבולותיה של ארץ ישראל המנדטורית. כאן אראה כי בעיקרו, נעדר תהליך התיחום מכל הילה של קדושה. בהמשך אשווה בין שתי הקבוצות האינסטרומנטאליות – הימין החילוני והמצדדים בפשרה - על ידי בחינת התועלת אל מול העלות של המענה הביטחוני שמדינת ישראל מצאה לאיומים עליה, ונסיים בהשוואתם להערכת "היום שאחרי" ההינתקות.
תהליך תיחום גבולותיה של ארץ ישראל המנדטורית: דרישותיה והצעותיה של התנועה הציונית לתיחומה של ארץ ישראל בשנים 1919-1923, בהיקף של 45-50 אלף קמ"ר, נומקו בעיקר בצורך להבטיח מרחב קליטה ופיתוח ל-3-4 מיליוני יהודים שאמורים היו להקים את הבית הלאומי, ובצורך בשליטה במקורות המים ובאסם התבואה משתי צידיו של הירדן. התנועה הציונית נמנעה מלתבוע כי תיחום הגבולות ישקף היבטים שונים של 'הגבולות ההיסטוריים'. ראשית נמנעה התנועה הציונית מתביעת הנוסחה ההיסטורית 'מדן ועד באר שבע', שאומצה רעיונית על ידי הקהילה הבינלאומית, משום החשש לניתוקה של א"י מאזור המוצא לים סוף, מאסם התבואה בעבר הירדן וממקורות המים של הליטאני. שנית, נמנעה העמדה הציונית גם מתביעת 'גבולות ההבטחה' על פי המקרא, "מנחל מצריים ועד לפרת", כי להבנתה לא היה להם כל סיכוי להתקבל. ברמה העקרונית היה ברור למנסחי התביעות הציוניות כי כל נימוק היסטורי לקו זה או לקו אחר ייתקל בתביעה נגדית הנשענת על מצב היסטורי-פוליטי שונה. לכן הם אמנם ביססו באופן עקרוני את תביעתם על הזכות ההיסטורית של עם ישראל על ארץ ישראל, אולם, כשהגיעו לנושא ציוּן הגבולות, הם ביכרו את הריאליות ואת הטיעון הכלכלי-אסטרטגי על חזון בלתי מציאותי המתבסס על העבר ההיסטורי. בסופו של תהליך התיחום, נקבעו גבולותיה של א"י על 28 אלף קמ"ר ממערב לירדן.
התפתחותו והחרפתו של הסכסוך הערבי-יהודי בעשור שלאחר מכן הוביל את בריטניה ב-1937 ואת הקהילה הבינלאומית ב-1947 לרעיון חלוקתה של הארץ בין שתי התנועות הלאומיות. הוועדה המיוחדת של האו"מ שפעלה ב-1947, הציעה לחלק את א"י המנדטורית ולִתחוֹם את גבולותיה של המדינה היהודית כך שיִכללו את התנאים הבאים: שטח לקליטת היהודים, פריסת האוכלוסייה, קרקעות בבעלות יהודית, ומתן מוצא לְיָם סוּף. בסוֹפה של המלחמה שנכפתה על ידי הערבים בעקבות שלילתם את החלטת האו"מ מכ"ט בנובמבר 1947, תבעה ישראל וקיבלה מהירדנים לתחומי המדינה שקמה גם את מזרח מישור החוף, בשל צירי התחבורה העיקריים שבו.
לסיכום תקופת טרום המדינה נוכל לומר לנאמני הראי"ה, ששללו את רעיון החלוקה מראשיתו בנימוקים דתיים-מקראיים, שגבולותיה של ארץ ישראל נקבעו על בסיס שיקולים כלכליים בעיקרם ואלו של מדינת ישראל על בסיס פריסת ההתיישבות וקווי העמדות של הצדדים בגמר מלחמת העצמאות. השיקולים הביטחוניים באותה עת באו לידי ביטוי בניסיון ליצירת רצפים התיישבותיים ולשליטה בצירים ונעדרה מהם הראייה האזורית. הזיקה ההיסטורית התמקדה בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל אך לא לקביעת גבולותיה. הכרעתו של דוד בן גוריון בגמר מלחמת העצמאות הייתה ברורה "..... בין שלמות הארץ או מדינה יהודית, בחרנו במדינה יהודית".
תהליכים אזוריים ושינויים בהיבטי הביטחון: כיבושם של יהודה, שומרון ורצועת עזה ב-1967, הצעיד את נימוקי הביטחון לחזית הבמה הטריטוריאלית, ואֵלו נכרכו מחדש בסוגיית ההתיישבות. בהיעדר כל נכונוּת ערבית להכרה בישראל, ביקשה ממשלת המערך לממש את "תוכנית אלון" בדפוס חַיץ ביטחוני בבקעת הירדן ובשיפולים המזרחיים של גב ההר אשר יחצוץ בין ישראל לירדן ול"חזית מזרחית", וכן בצורת חַיץ בין ישראל למצרים בדפוס פיתחת רפיח וגוש קטיף. כמו כן שילשה ישראל את שטח בירתה ירושלים, ובנתה "עוטף" סביבה שנועד להרחיקה מקו הגבול העתידי עם ירדן. ולבסוף ביקשה ישראל להרחיב את "המותניים הצרות" במערב השומרון, ולהבטיח שם את שליטתה על המים, על חלק מדרכי הרוחב של השומרון ועל מבואות נתב"ג. שאר 60% מהשטח נשמרו כפיקדון להסדר קבע.
עם עלייתו של הליכוד לשלטון ב-1977, הורחבה הגדרת הצרכים הביטחוניים, ועל פי תוכניתו של שר החקלאות דאז, אריאל שרון, החלה התיישבות בשטחים הריקים של גב ההר בכדי לשלוט בכל צירי הרוחב ובשטחים השולטים טופוגראפית על ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית. את שבירת הרצף ההתיישבותי הפלסטיני השלים גוש אמונים על ידי בניית התנחלויות בלב האוכלוסייה הפלסטינית בכדי למנוע את האפשרות לחלוקתה של הארץ.
הסכם השלום עם מצריים ב-1979 ופירוזו המחודש של חצי האי סיני, ייתרו את הצורך בחיץ נוסף בדמות פיתחת רפיח וגוש קטיף והעניקו למדינת ישראל גבול שקט ויציב זה 26 שנים, בניגוד לתחזיותיהם של חסידי ארץ ישראל השלמה לסוגיהם.
שני תהליכים נוספים כרסמו גם בחשיבותה הביטחונית של בקעת הירדן. ראשית, השילוב של הסכם השלום עם ירדן ב-1994, כיבוש עירק על ידי ארה"ב ב-2003 וחולשתה הברורה של סוריה, צמצמו באופן ניכר בטווח הנראה לעין את איום "החזית המזרחית". שנית, מהפיכת המידע והנשק המונחֵה בשדה הקרב שצה"ל עבר בעשור האחרון, שיפרו מאוד את יכולתה של ישראל להגן על עצמה במלחמה גם מתוך שטח מצומצם.
המו"מ מול הפלסטינים: במסגרת המו"מ עם הפלסטינים הסכימו הפלסטינים על פירוזה של המדינה הפלסטינית מצבא זר ונשק כבד, על איסור חתימה על בריתות צבאיות, ועל כך שישראל תהנה מהמרחב האווירי המשותף ומ- 2-3 בסיסים להתרעה מוקדמת. ישראל מצידה הסכימה לוותר על הריבונות בבקעת הירדן, בגב ההר ובמעברים הבינלאומיים- "האזורים הביטחוניים". אולם, שני הצדדים כשלו יחדיו בהשגתו של הסדר הקבע בשל המחלוקת בסוגיות שאינן ביטחוניות- התנחלויות וירושלים. רבות מההתנחלויות שאמורות היו להתפנות מאוכלסות בנאמני גוש אמונים שנציגיהם בכנסת ובמועצת יש"ע עשו ככל שביכולתם כנגד מימושו של הסכם אוסלו. גם מערכת הביטחון (עד שניתנה דירקטיבה שונה מראש הממשלה), המשיכה לבקש גם בהסדר קבע "מֵקדמי ביטחון" לְאיומים שהינם תוצרי המציאות העכשווית ושביסודם אמורים להצטמצם או להיעלם כתוצאה ממצב מדיני שונה. מנגד כשלו הפלסטינים במאבקם בטרור, לא סיפקו את הצורך הביטחוני הישראלי והעניקו לגיטימציה מסוימת לטענותיהם של חסידי א"י השלמה.
ההינתקות והיום שאחרי: כישלונם של הצדדים במיצוי הדרך המדינית לכדי הסדר קבע הובילה אותם לסבב אלימות נוסף שבמהלכו הודיע ראש הממשלה שרון על הינתקות חד צדדית מעזה ומצפון השומרון. בשיקוליו הדגיש שרון בעיקר את הגורם הדמוגראפי, אך מנה גם את המחירים החברתיים, הכלכליים והביטחוניים הכרוכים בהחזקת גוש קטיף בלב הרצועה.
רווחיה הביטחוניים של ההינתקות תלויים בחידושו של התהליך המדיני בין הצדדים האמור להוביל לחלוקת הארץ וביסוסה של מדינת ישראל על 78% ממנה. ישראל תוכל להקצות את הכוחות שהתפנו משמירת ביטחונם של התושבים בשטחים שפונו למשימות אחרות, לצמצם את המִפקדות ברצועה ובטווח הארוך יותר אף לחסוך בהוצאה לביטחון על ידי איחודם של פיקוד דרום עם פיקוד מרכז. בתגובה לפעולות טרור של אלו שיבקשו להפר את התהליך יהיה לישראל נוח יותר לפעול אווירית או קרקעית עם כוחות מחוץ לרצועה כנגד משגרי הרקטות, בתאום עם הרש"פ או בלעדיו.
מצד שני, אי חידושה של ההידברות בין הצדדים, כישלון הרש"פ בשמירה על הסכם הרגיעה עם ארגוני הסירוב והטרור והעמקת האחיזה ההתיישבותית ביהודה ושומרון, תביא להסלמה מהירה וגורפת של האלימות. במבט לעתיד, לא נכון הוא כי אז ישראל תמשיך ותיסוג משמעותית משטחים באופן חד צדדי, בשל הפגיעה בכושר הרתעתה וחיזוקם של גורמי הטרור בעקבות כך.
ישראל תידרש שוב לכיבושם של השטחים על כלל ההשלכות הבינלאומיות והפנימיות הנובעות מכך, ובכללם המחירים הביטחוניים-כלכליים של גיוס מילואים למבצעים קרקעיים גדולים, של הגדלת הכוחות המאבטחים את הישובים המבודדים ואת צירי התנועה אליהן, של הקצאת מיליארדי שקלים ל"חבילות מיגון" ועוד.
סוף דבר: מדינת ישראל יכולה להישאר כגורם הדומיננטי באזור וכן להשתלב בו, באם תשכיל לחזור לגבולות 1967, עם תיקוני הגבול הנדרשים, במסגרת הסכם קבע. מהלך זה, שלא יפגע משמעותית ביכולתה של ישראל להגן על עצמה, יעניק לה מעמד בינלאומי מחוזק, הכרה בסופיות הסכסוך ונורמליזציה ביחסיה עם העולם הערבי כפי שזה הציע במרץ 2002 (במסגרת "היוזמה הסעודית").
יציבותו של הגבול נקבעת על ידי טיב היחסים בין השוכנים לצידיו, ובעיקר אם יחסים אלו מבוססים על הכרה הדדית בזכויות האחר. הסדר קבע ומציאות יציבה אינם מבטלים את הצורך של מדינת ישראל לשמור על עליונותה הצבאית, אך מצב כזה יצמצם במאוד את הצורך בהקמתם של התנחלויות ב"שטחים שולטים", ובהקמת חומות לאורך "עורקי חיים". לימין הדתי יש לומר כי לא ניתן ל"רשת" את הארץ מבלי לרשת את תושביה כולם, להם ולימין החילוני ראוי לענות בתובנה מועילה בנושא 'טִבעיותם' של "הגבולות הטבעיים" בהערה כי "'גבולות טבעיים' הם תמיד הקווים שאליהם המדינה רוצה להתפשט. לא ידוע על מקרה שבו מדינה הביעה את רצונה לסגת ל"גבולות טבעיים'". על הצבור להכיר ולהשתכנע כי הניסיון לממש כוונות אלו עלול להביא לאובדן הרוב היהודי והמשטר הדמוקראטי במדינת ישראל.

שאול אריאלי, לשעבר מח"ט בעזה וראש מנהלת המו"מ במשרדו של ראה"מ ברק, כיום מיוזמי הבנות ז'נבה וחבר הנהלת המועצה לשלום וביטחון.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק

גל-נור יצחק, ושבו בנים לגבולם, הוצאת מגנס, תשנ"ה עמ' 51-52

ביגר גדעון , ארץ רבת גבולות, הוצאת אוניברסיטת בן גוריון, 2001. עמ' 77-79

ביוני 1937 התפרסם הכרוז "נגד כל הצעת חלוקה שהיא", עם חתימת שני הרבנים הראשיים ונציגי שתי המפלגות הדתיות ציוניות, בו נאמר: "אנו מצהירים בזה את עמדתנו המוצקה והמוחלטת נגד כל הצעה שיש בה משום צמצום גבולות א"י או חלוקתה באיזו צורה שהיא. עַם ישראל לא ויתר במשך אלפי שנות גלותו על זכותו בארץ האבות ולא יוותר גם כעת אף על שעל אחד מאדמת ארץ ישראל. אנו מכריזים בכל תוקף על זכותה הנצחית המלאה והשלמה של האומה על מולדתה בגבולותיה ההיסטוריים, ואנו שוללים בהחלט כל ניסיון של הסכמה לחלוקת הארץ או הצעות אחרות הפוגעות בזכותנו זאת".

דוד בן גוריון (דברי הכנסת, כרך 1, 4 באפריל 1949) ההדגשות של המחבר

אלפר יוסף,ישובים וגבולות, מרכז יפה, 1994, עמ' 9-11

איתן בן אליהו, אצל שביט ארי, חלוקת הארץ, כתר, 2005 עמ' 45-46

פונדק רון, ואריאלי שאול, ההיבט הטריטוריאלי במו"מ הישראלי פלסטיני ל הסדר הקבע, מרכז פרס לשלום, 2004

מסמך ההתנתקות של שרון (פורסם ב-15 באפריל 2004 בהארץ)

יצחק גל –נור, ושבו בנים לגבולם, הוצאת מגנס, תשנ"ה, עמ' 44.


+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page


 [חזרה לראש הדף]